• דור האוהלים מתבייש בהנהגה

    איך מציינים חמש שנים למחאה החברתית? אפשרות אחת: לשקוע בנוסטלגיה. להיזכר בחיוך הענקי שנמרח לנו על הפרצוף כשעמדנו ברחוב קפלן והבנו שאי־אפשר לראות את האופק מרוב מפגינים; לחשוב על השכנים שישנו באוהל הסמוך ועל כמה קל היה, לאורך שלושה חודשים מיוזעים, פשוט לפתוח בשיחה עם אנשים זרים לגמרי. כמה גאים היינו להיות ישראלים באותו קיץ היסטורי.

    המציאות כרגע היא לא־מי־יודע־מה, ונוסטלגיה מהווה יופי של משכך כאבים. אך שקיעה בה אינה אופציה בשביל מי שהעתיד שלנו כאן חשוב לו. וכך הגענו לאפשרות שנייה: לבחון מה קרה בחמש השנים האחרונות, ולהבין מה צריך לעשות כדי שהניגון העוצמתי של המחאה – "העם דורש צדק חברתי" – יהפוך מלהיט חולף של קיץ לתוכנית העבודה של הממשלה. לכך יש רק תשובה אחת: פוליטיקה. תנועת מחאה אזרחית, מרשימה ככל שתהיה (ושלנו היתה מהמרשימות וההמוניות בהיסטוריה של המדינה), לא יכולה לממש את יעדיה אם אין בכנסת מי שישתמש באנרגיות וברעיונות שלה. כך זה עובד, לטוב ולרע.

    חברת הכנסת סתיו שפיר
    חברת הכנסת סתיו שפיר, יושבת ראש ועדת השקיפות של הכנסתאמיל סלמן
    ראש הממשלה, בנימין נתניהו, התעלם מדרישות המחאה, ודאג לפורר גם את הישגיה הקונקרטיים, לא מכיוון שהיה עסוק עם הפצצה האיראנית, אלא מכיוון שדרשנו ממנו להפסיק להיות הוא עצמו. הגענו למשבר דיור מתמשך, קריסת השירותים החברתיים ויוקר מחיה משתולל – דווקא משום שנתניהו הצליח להשיג את מטרותיו. נתניהו קיצץ, הפריט, הזרים מיליארדים להתנחלויות ולמקורבים, נתן יד חופשית לחבריו הטייקונים, מנע במכוון תקציבים שנדרשו לחיזוק הפריפריה. ולבסוף, כדי שהציבור לא יידע מה קורה, הוא הקדיש את מרצו לפירוק המנגנונים העדינים, שאמורים לרסן את כוחו – תוך שיסוי אוכלוסיות אלה באלה, ויצירת שנאה וחרדה בציבור.

    ״התעוררנו״, קראנו במהלך המחאה שביטאה את זעקתם של מי שפשוט שואפים לחיות פה חיים נורמליים. אך ההתעוררות שלנו העירה גם את הכוחות בימין, שמבחינתם הנורמליות היא איום על קיומם הפוליטי. נתניהו והשר נפתלי בנט יודעים שחלוקת משאבים הוגנת, שתזרים כסף לחיזוק הפריפריה, תבוא על חשבון העברת התקציבים האדירה להתנחלויות מבודדות. הם יודעים שפירושה של ה"נורמליות" הוא הכרעה מדינית ויצירת גבול בינינו לבין הפלסטינים, שישמור על ביטחונה של ישראל ועל זהותה כיהודית ודמוקרטית.

    אותם מכורים לשנאה שמובילים את הממשלה, שכוחם מתבסס על הפחדת הציבור, על ניתוקה של מדינת ישראל מידידותיה בעולם, ועל הכנעתה בפני סטטוס קוו של היעדר ביטחון ותקווה, נבהלים מהשאיפה לנורמליות. הם יודעים שאם המחאה תנצח – הם ייאלצו להיפרד מהשלטון. וכך, בחמש השנים האחרונות, אנחנו עדים לגל הקצנה, תגובת נגד ארסית של מי שיעשו הכל כדי לשמור על הכיסא, גם במחיר חיסול המרקם העדין של החברה הישראלית.

    הדרך היחידה לעצור את זה היא לבנות מחדש את מחנה המרכז־שמאל, ולכבוש את השלטון. זה לא ייקח שנה וגם לא שנתיים – אבל זה אפשרי. ראשית, נדרש טיפול הבראה. המחנה הפוליטי שיכול להביא לכדי מימוש את תקוות המחאה נמצא שנים בחופשת מחלה, ולא פועל בנחישות הנדרשת כדי להציל את המדינה, אלא שוקע בניסיונות זחילה לתוך ממשלות ימין.

    מפגיני 2011 צעדו אלף צעדים לפני ההנהגה הפוליטית, שהיתה אמורה להוביל אותם. דור האוהלים, ואני בתוכו, מתכווץ מבושה למראה הנהגה שלא מקדישה כל דקה מחייה למאבק על עתידה של מדינתנו. את ההשלכות של הפקרת הזירה הפוליטית של הדור שלנו אני רואה מדי שבוע בוועדת השקיפות בכנסת. החל בפקידי האוצר, דרך החטיבה להתיישבות, וכלה במועצות הדתיות – כספי המסים שלנו הפכו ממשאב ציבורי עוצמתי, שנועד לשפר את החיים של האזרחים, לקופה הפרטית של קומבינטורים וסקטורים סחטניים. הפקידים שאני מזמנת לוועדה מופתעים כשמישהו מבקש מהם דין וחשבון על מה שהם והפוליטיקאים מעוללים לכסף שלנו כבר שנים, ללא הפרעה.

    באחרונה איים יו״ר הקואליציה, דוד ביטן, שידאג להעיף אותי מתפקידי כיו"ר ועדת השקיפות, כי הפכתי אותה ל״ועדת חקירה״. הוא שכח שזה בדיוק התפקיד שלי – לחקור בשם הציבור מה עושה הממשלה עם כספי המסים שלנו, לפקח על תוכניות העבודה שלה ולברר מה היא מתכננת לעתיד שלנו כאן. במלים אחרות: לחשוף את האמת.

    הגיע הזמן שנדרוש מהמדינה דין וחשבון. כדי להשיג את מה שחלמנו יחד ב-2011. אנחנו צריכים להציב מול פוליטיקת הפחד הקיימת – תפישת עולם לוחמנית, שתצליח לרכוש את אמון הציבור. זה הקרב הגדול על המדינה שלנו: נגד המושחתים, המנותקים, הקנאים 
והגזענים. המערכה הראשונה התחילה בפיצוץ גדול ב-2011, אבל ייקח עוד זמן עד שננצח. ואם מתגנבים ללבכם ספק או ייאוש, היזכרו בקיץ ההוא. זה השימוש הכי טוב שתוכלו לעשות בו: לקחת אותו הלאה.

    הכותבת היא חברת כנסת מסיעת 
המחנה הציוני, והיתה ממנהיגות המחאה

  • לא משקיפה מהצד

    תפקידה של האופוזיציה הוא לבקר את מדיניות הממשלה, לפקח עליה ולהציב לה אלטרנטיבה ראויה. הממשלה מגישה תקציב חשוך? אנחנו נחשוף את המספרים האמיתיים ונייצר תקציב שקוף. הממשלה מדשדשת ולא פותרת את מצוקת הדיור? נציף את הכנסת בחוקים לקידום דיור בר־השגה ושכירות הוגנת. הממשלה מקדמת קשרי הון־שלטון? ננסה להגביל את פעילות הלוביסטים והמאכערים. הממשלה טוענת שאי אפשר להגיע להסדר מדיני? נוכיח שההיפך הוא הנכון.

    בשבוע שעבר השתתפנו, עודה בשאראת ואני, בכנס של מכון המחקר "מולד". בטור שפירסם כמה ימים לאחר מכן חלק בשאראת עם קוראי "הארץ" את התרשמותו ולפיה אני "עומדת כמשקיפה מן האו"ם" לנוכח קריסת המשא ומתן ("הארץ", 7.4). בכנס שאלתי כיצד יכולה מפלגת העבודה להשפיע על תהליך מדיני שאינה חלק ממנו. לצערי, בשאראת לא טרח להאזין לתשובה שלי: מפלגת העבודה צריכה ויכולה ועוד איך להשפיע על המשא ומתן בדיוק כפי שהשפיעה בתחומים אחרים מספסלי האופוזיציה. אם נוכיח שהסכם שלום הוא אפשרי, ונקבע לו גבולות מסגרת – על ידי יצירת דיאלוג מקביל, רציני, עם אנשי הרשות הפלסטינית, הליגה הערבית וגורמים בזירה הבינלאומית – התזה של בנימין נתניהו ש"אין פרטנר" תאבד מהרלוונטיות שלה.

    את טענתו של בשאראת, כי השמאל "מנעים את הליכת נתניהו בדרך אל התהום" יכולה להפריך עבודתנו בוועדת הכספים, שמצליחה לעכב בכל שבוע העברות של מאות מיליוני שקלים לשטחים – בונוסים חוץ־תקציביים שמוצאים את דרכם שוב ושוב אל מעבר לקו הירוק, במקום לבאר שבע, לקרית שמונה ולנתניה, למשל. קשה להאמין שחשיפת סדר העדיפויות של הממשלה מנעימה על נתניהו את יומו, אחרת לא היה מתאמץ כל כך להסתיר אותו.

    הסדר מדיני הוא עניין חשוב מכדי להפקידו בידי ראש ממשלה, שהוכיח כי הוא רוצה לחיות בשלום בעיקר עם הכיסא שלו. לכן, בכל פעם שמחדר המשא ומתן של לבני ייצא עשן שחור, אנו נפיץ עשן לבן:
    מתווה להסכם כולל ומאבק חסר פשרות במדיניות הממשלה.
    זה התפקיד של האופוזיציה בכלל, ושל מפלגת העבודה בפרט.

  • סלומיאנסקי: בורג קטן בשיטה מקולקלת

    כך השתמשה הממשלה בכסף שלנו בזמן המלחמה: ההתנחלויות קיבלו 20 מיליון שקלים ל"חוסן חברתי", המועצות הדתיות של בנט 69 מיליון שקלים, נחל עוז קיבל אפס שקלים, אשקלון אפס, הדרום אפס. צריך לזכור את המספרים האלה בכל פעם שרואים את שר האוצר או יו"ר ועדת הכספים מסיירים בדרום לעיני המצלמות, ולשאול אותם: "איפה הכסף?" כששאלתי את השאלה הזאת בשבוע שעבר, הורה יו"ר ועדת הכספים, ח"כ ניסן סלומינסקי, להוציא אותי מהדיון. כך עושה מי שלא מסוגל לענות על שאלה פשוטה: היה דיל על כסף להתנחלויות בתמורה לקידום החוק של לפיד, או לא היה?

    מאז תחילת הלחימה לא הונחה על שולחן ועדת הכספים בקשה אחת להעברת כספים לתושבי הדרום. זוהי אחריותו של יו"ר הוועדה, שיכול לעצור את פעילותה עד שיימצאו התקציבים לצרכים הדחופים של תושבי הדרום: להגדלת מספר הרבש"צים ביישובים, לסיוע נפשי לילדים, למיגון בתי הספר, לפיצוי סטודנטים שאיבדו את עבודת הקיץ. לעומת זאת, מענק מיוחד שאישרה הממשלה ליהודה ושומרון בעקבות רצח הנערים נפתלי פרנקל, גיל־עד שער ואייל יפרח בסך חמישה מיליון שקלים, הגיע לדיון בוועדה במהירות שיא, ואף תפח באורח מסתורי ל–20 מיליון. פקידי האוצר הודו בדיון כי הכסף כלל לא מיועד לביטחון (לשם כך עבר תקציב נוסף, של 12.5 מיליון שקלים), אלא לפעולות "גיבוש לנוער". בונוסים שיישובי הדרום היו יכולים רק לחלום עליהם.

    הפוליטיקאים של הימין שכחו את המשימה הגדולה — מדינת ישראל — לטובת האובססיה המשיחית שלהם לגבעות השומרון. כפי שהם יעשו הכל כדי למנוע הסדר מדיני, תוך הפקרת ביטחונם של מיליוני ישראלים, רק כדי לא לוותר על חברון — כך הם מונעים השקעה בגליל ובנגב כדי "לגנוב" את התקציבים האלה לטובת אלקנה ובית אל.

    אבל סלומינסקי הוא רק בורג קטן שיודע להשתמש בשיטה הקלוקלת. שיטת השינויים בתקציב מאפשרת לממשלה להסתיר את סדר העדיפויות שלה, והפכה עם השנים לצינור לסחטנות פוליטית מסוג הדילים על חוק מע"מ אפס. לכן עתרתי נגדה לבית המשפט העליון, ולכן הוא הורה לאוצר לגבש ביחד אתי נוהל חדש בתוך 90 יום. כשהמאבק יסתיים והתקציב יהיה שקוף לתפארת, נפסיק לראות קבוצות אינטרס שמקבלות יותר על חשבון כולנו, גם אם הן החברות הכי טובות של החתול ששומר על השמנת.

  • המחאה החברתית של רבין

    עם פטירתו של חוזה מדינת היהודים, בנימין זאב הרצל, החל המאבק על מורשתו. יריביו בתנועה הציונית בקשו להפוך את הרצל, הפרגמטי, הריאליסט, בעל הפרוגרמה הסדורה והשוויונית – למיתוס, לאגדה. הם ביקשו להפוך את הרצל למעין דמות מיסטית בהיסטוריה ולרוקן ממשנתו את תוכנה החברתי המהפכני. הם הצליחו יותר משקיוו: מי זוכר כיום את הרצל החברתי? מי תופס אותו כאחד מאבות הרעיון של מדינת הרווחה? מעטים. את אותו הדבר אפשר לומר גם על האופן שבו נתפסת כיום המדיניות הכלכלית של יצחק רבין.

    ממרחק הזמן, נראה שמרבית הציבור הישראלי שכח את הכרזותיו של רבין במסגרת מערכת הבחירות של 1992 בדבר "שינוי סדרי הקדימויות הלאומי". הכרזות שלא היו מילים בעלמא וביטאו כוונה להנהיג מדיניות מאקרו-כלכלית שתטפל באי השוויון ובפערים החברתיים. יש שיתווכחו עם ההחלטות הכלכליות של רבין, אבל אי אפשר להתווכח עם העובדה שהיה לו מה שחסר כל כך לממשלת נתניהו: חזון של ממש לגבי עתידה ודמותה של מדינת ישראל.

    כשרבין נכנס למשרד ראש הממשלה, הוא קיבל לידיו כלכלה מדשדשת. שלטון הימין הותיר אחריו כמות אסטרונומית של מובטלים – 212 אלף איש, כ-11.5% מכוח העבודה. מודע למשמעויותיה השליליות של האבטלה, רבין יצא למאבק על מנת לצמצם את ממדיה. ואכן, שנת 1994, שנתיים בלבד לאחר שנכנס לתפקיד, הייתה אחת השנים הטובות ביותר למשק הישראלי: מדיניותו הכלכלית של רבין, שהגדילה את ההשקעות במשק ב-17% ואת התוצר ב-7%, הביאה לצמצום האבטלה לרמה הנמוכה ביותר שבו היא הייתה זה שנים והניבה 120 אלף מקומות עבודה נוספים.

    בשנה האחרונה אני נאבקת נגד העברות של מאות מיליוני שקלים מכספי הציבור אל יעדים עלומים דרך הצינור של ועדת הכספים. אחד המרוויחים הגדולים מהשיטה הקולקלת הזו הוא מפעל ההתנחלויות, אשר זכה השנה לתוספת של קרוב למיליארד שקלים כבונוס על התקציב המקורי שלהן. לא רבים זוכרים עד כמה היה רבין חד-משמעי בעניין תקציבי ההתנחלויות – כבר במהלך קמפיין הבחירות הבטיח שיפסיק את שפיכת סכומי העתק "בהתנחלויות פוליטיות". רבין ידע שהפסקת העברת כספים עודפים להתנחלויות וחלוקתם בתוך ישראל לחיזוק הפריפריה, תוביל לצמיחה כלכלית – שתיצור מקומות עבודה נוספים. מה שהוכיח את עצמו אז, נכון גם היום. את הכסף שעובר להתנחלויות כבונוס, בנוסף על התקציב הבסיסי שלהם, צריך להשקיע ביישובים בנגב, בעוטף עזה, בגליל ובגולן – המשוועים לתקציב ולא נהנים מהלובי הפוליטי האגרסיבי שיש להתנחלויות בתוך הממשלה.

    דמותו של רבין מייצגת היום עבור רבים את הרדיפה אחר השלום, וטוב שכך. אבל חלק לא פחות חשוב ממורשת רבין בעיני הוא שינוי סדרי העדיפויות: מדיניות החותרת לטפח את הבריאות, החינוך, יחסי יהודים-ערבים והרווחה בכללותה. ממשלת רבין הגדילה את תקציב החינוך במיליארדים רבים (גידול ב-70%), היא הביאה לעליית השכר (שבשנות ממשלת נתניהו נכנס לקיפאון) והובילה תכניות פיתוח והשקעות כלכליות חסרות-תקדים במגזר הערבי, מתוך הבנת הצורך החברתי והבטחוני שבשילוב הציבור הערבי בחברה הישראלית.

    מעניין לחשוב כיצד רבין היה פותר את מצוקת הדיור שאני וחבריי מתריעים עליה מאז המחאה החברתית. למרות התנגדות בנק ישראל רבין קרא לחזור לבניה ציבורית איכותית באזורים שונים לפי תוכנית מתאר ארצית. המטרה היתה להגדיל את היצע הדירות לציבור ולטפל בבועה שהתפתחה בשוק הנדל"ן ותופחה ע"י בעלי אינטרסים. רבין ושר האוצר בייגה שוחט אף ביקרו בחריפות את המדיניות המוניטארית של בנק ישראל וציינו לא אחת שהבנק פועל "בניגוד לצורכי המשק".

    בימים אלו, רגע לפני שתקציב אנטי חברתי נוסף מונח על שולחן הכנסת ובזמנים שבהם צעירים ומבוגרים רבים כל כך מאסו בחוסר האכפתיות של הממשלה ממצבם, חשוב שנזכור גם את המורשת החברתית והכלכלית של רבין. הוא לרגע לא חשב שיש לבכר את הדגל המדיני על פני הדגל החברתי. שני הדגלים הללו הם אבני יסוד לכינונה של חברה רודפת שלום וצדק. כך גם עלינו, במחנה הדמוקרטי, לנהוג.

  • הממשלה מפקירה את שוכרי הדירות

    שוק חופשי צריך להיות גם חופשי מניצול – וכאשר כל השחקנים מכירים את כללי המשחק, יותר קל להם להשתתף בו ■ זה לא ישחרר את הזוגות הצעירים מ-12 שנות העבדות בדרך לדירה משלהם – אבל זה בהחלט יקנה ל-2 מיליון שוכרי הדירות בישראל תחושה שיש מי שמגן עליהם

    כותרת הסרט "12 שנים של עבדות" יכולה לשמש גם כותרת לחייו של זוג צעיר שרוצה לקנות דירה בישראל. נדרשות לו משכורות של 12 שנים, וזה בהנחה שאת כל המשכורת הוא סוגר בצד ולא מוציא כסף על שכירות, חשבונות, אוכל, לימודים, חוגים לילדים, בילויים או מותרות.

    כך שלמעשה מדובר בהרבה יותר מ–12 שנים. הזכות לקורת גג היא זכות בסיסית והממשלה פשוט מסרבת להפנים זאת, למרות אלפי האוהלים שכיסו את המדינה ב–2011 והחלפתה של חצי מהכנסת ב״דם חדש״. הניסיון היומיומי של האזרחים לממש את הזכות הזו הופך כל אחד להיות עבד של הדירה השכורה והדירה המיוחלת שלו. כשיותר משליש מההכנסה הפנויה משועבד להוצאות דיור בלבד – מדובר בעבדות מודרנית.

    רק שתחושת העבדות לא מסתיימת בחיסכון לדירה. בזמן שהמשפחות הצעירות מנסות לחסוך שקל לשקל כדי יום אחד יוכלו לקחת משכנתא – ולהכניס עצמן לחובות לעשרות שנים – הן נתונות לחסדי שוק השכירות. סליחה, כלומר "ג׳ונגל" השכירות. במקום שהוצאות השכירות שלהם יהיו קבועות יחסית ויעלו באופן הדרגתי והוגן, הצעירים הללו חיים במערב הפרוע, שבו החזק שולט. רבים מהם נאלצים לעבור דירה לפחות פעם בשנה, משום ששכר הדירה שלהם עולה בעשרות אחוזים. גם המעבר עצמו כופה עליהם עלויות רבות, כמו אובדן ימי העבודה שמבוזבזים בכל פעם מחדש בחיפוש אחר דירה, עלויות ההובלה והעברת הילדים לגן חדש.

    בכל העולם המערבי ההפקרות הזו טופלה במידה כזו או אחרת. רק בישראל אין כיום פיקוח על שוק השכירות, ולמעשה אנו מדורגים בתחתית רשימות מדינות OECD בפיקוח על יחסי שוכר־משכיר. חוסר הפיקוח מותיר את השוכרים נטולי כל הגנה מול בעלי הדירות וגורם להם לא פעם לחיות בתנאי מגורים שאינם ראויים, פשוט כי אין להם ברירה.

    פרויקט בנייה למגורים בפתח תקוה
    צילום: דודו בכר

    אני מכירה את הכאב שבלהיות שוכר דירה בישראל. אך מאז שהתחלתי לגבש את הצעת החוק לשכירות הוגנת עם הח״כים חיליק בר ואורלי לוי־אבקסיס, נחשפנו לסיפורים מסמרי שיער שמבהירים שאין מדובר בעניין מקומי, ״תל אביבי״ או גילי. בכל מקום שבו יש ריכוז של אוכלוסייה צעירה – בסביבתן של אוניברסיטאות ומכללות מבאר שבע ועד צפת, או בקרבה למרכזי תעסוקה, מתרבים מקרי ההתעללות בשוכרי הדירות.

    במהלך גיבוש ההצעה נתקלנו, למשל, בסעיף בחוזה הקובע כי השוכר ישלם בעצמו על תיקונים בדירה שעלותם עד 1,000 שקל, ואם לא – המשכיר רשאי לתבוע את הסכום המשוער של התיקונים.

    סעיף בחוזה אחר ביקש מהדיירים להצהיר: "אנו מודעים לכך שהמושכר נמצא במצב תחזוקתי ירוד וזקוק לשיפוץ וכי עלולות להיווצר בו חדירות מי גשם ורטיבות, וכי גג הסככה שמעל התקרה הפנימית עשוי אסבסט, ואנו מצהירים כי אין לנו ולא יהיו לנו כל טענות או דרישות לתיקון מצב המושכר".

    אם זה לא מספיק, הדיירת גם התבקשה על ידי בעל הבית לשלם כ–2,000 שקל לעורך הדין שניסח את החוזה המחריד הזה. דיירת אחרת פנתה אלי לאחר שהתחננה במשך חודשים לבעל הדירה שלה שיתקן נזילה בשירותים. “אם רע לך”, הוא אמר לה, "תעזבי את הדירה".

    לא ייתכן שבישראל 2014 חוזים כאלה יהיו חוקיים ו–2 מיליון שוכרים יהיו מופקרים. הגיע הזמן להוציא את השוכרים מעבדות לחירות – לאפשר להם את החופש לבחור בדירה שמתאימה לצורכיהם בידיעה שבעל הבית ידאג לצרכים הבסיסיים בה, ואת הביטחון שיוכלו להישאר בדירה לטווח ארוך בידיעה ששכר הדירה יעלה באופן מדורג ומוסדר, לא יותר מ–3% בשנה, בלי הפתעות מיותרות.

    הגיע הזמן להעניק לשוכרים את החירות מתשלומים על שירותים שלא הזמינו, כמו תיווך או ייעוץ משפטי לבעל הבית. כך ניצור כאן שוק שכירות חזק ויציב שיעניק חופש הן לשוכר והן למשכיר.

    שוק חופשי צריך להיות גם חופשי מניצול – וכשכל השחקנים מכירים את כללי המשחק, יותר קל להם להשתתף בו. זה לא יפתור את כל הבעיות בשוק הנדל”ן ולא ישחרר את הזוגות הצעירים מ–12 שנות העבדות בדרך לדירה משלהם – אבל זה בהחלט יקנה ל–2 מיליון שוכרי הדירות בישראל תחושה שיש מי שמגן עליהם.

    הכותבת היא חברת כנסת מטעם מפלגת העבודה

  • הצעת החוק הראשונה שלי – עשרות אלפי דירות בנות-השגה

    דיור זה הבסיס, אחי.

    קבינט הדיור החדש של יאיר לפיד מתכנן להקים 150 אלף דירות להשכרה. מדובר בחדשות מצויינות, והן יהיו מצויינות עוד יותר אם הקבינט יהיה אמיץ ויקבע קריטריונים אמיתיים לדיור בר-השגה שיפעלו בתוך כל הדירות החדשות האלה. בלי זה, לא נראה פה דירות מוזלות לאורך זמן. כבר חודשים שאני עובדת על הצעת חוק חדשה שמגדירה, לראשונה בישראל, את הקריטריונים האלה באופן הוגן – לא רק על פי גודל הדירה (כי יש גם דירות נורא קטנות שיכולות להימכר או להיות מושכרות במחירי עתק!), אלא על פי המשכורת הממוצעת של האזרחים שזקוקים לדיור. ואפילו יש מקום מצויין להתחיל בו: בשנים הקרובות יתפנו ממרכז הארץ אלפי דונמים משטחי מחנות צה"ל שעוברים לנגב. הצעת החוק החדשה שלי דורשת ש-50% מהדירות שיבנו במסגרת הפרויקטים החדשים יוקדשו לדיור בר השגה על פי קריטריונים שתואמים את היכולות הכלכליות של הדיירים.

    מה זה אומר? ש-25% מהדירות ישוריינו לדיירים שמשתכרים מהעשירון הרביעי ומטה, 20% לדיירים שמשתכרים מהעשירון השישי ומטה, 5% למי שזכאים לדיור ציבורי, ו-50% מהדירות ימכרו במחירי שוק חופשי, רגיל. התמהיל שיווצר שם יסייע לצמצום פערים – ככלי לזירוז הניידות החברתית. אם נצליח להכניס דיור בר השגה אמיתי למחנות צה"ל המפונים, המודל הזה יכול להוות בסיס להחלתו של חוק דיור בר השגה על כל הפרויקטים החדשים בארץ – כמו שצרפת, אנגליה וארצות הברית עושות כבר שנים.

    מומחים רבים מעורבים בתכנית שלנו: ראשי ערים ומתכננים, קבלנים, אנשי מערכת הביטחון וסטודנטים – שעסוקים כבר עכשיו בבניית מודלים אלטרנטיביים לתכניות הקיימות לבניה בשטחי הבסיסים. יש כאן עשרות-אלפי דירות שיכולות להיות שייכות למשפחות צעירות, לסטודנטים, לאזרחים וותיקים – והכל כרוך בהחלטה. אני חושבת שדווקא בשטחים שמפונים מבסיסי צה"ל, הכי נכון להתחיל את הפרויקט הזה. אלה קרקעות בבעלות המדינה במרכז הארץ וקרובות למקומות עבודה, שעד היום עמדה עליהם משימה לאומית בטחונית – ועכשיו תהיה להן משימה לאומית חדשה – דיור לכולם.

    הגיע הזמן להבין שדיור הוא הבסיס, ושאחינו ואחיותינו החדשים בממשלת ישראל צריכים להיות הראשונים לאמץ את היוזמה. הכנו לשני האחים הגדולים, לפיד ובנט, פוסטר קטן: אתם מוזמנים להדביק להם אותו על הקיר אם גם אתם רוצים דיור בר השגה, ולבקש מהם לקדם במסגרת הקבינט החדש קריטריונים אמיתיים, מותאמים לשכר האמיתי של מעמד הביניים.

    כלכליסט – "המדינה צריכה לייעד 50% מבסיסי צה"ל שיפונו לדיור מוזל"

  • סלונה: נשים בפוליטיקה לא חייבות להיות יריבות

  • פוסט אורח של סתיו שפיר בבלוג החשוב של פיטר ביינארט

  • הארץ – היכונו לסערה הגדולה

  • גלובס – אל תניחו לח"כים אפילו לא ליום אחד