• YNET – מאכילים אתכם בסיפורי סבתא

  • ידיעות אחרונות, המוסף לשבת – יומן מסע: גלגלי המהפכה

  • YNET – ממשלה יקרה שמחי בשמחתנו

  • הארץ – שנה חדשה חברה חדשה

  • אז למה לי פוליטיקה עכשיו

    השאלה האם המחאה צריכה או לא צריכה להיות פוליטית ליוותה אותה כבר מימיה הראשונים. היא הופיעה לראשונה בדמות המחלוקת לגבי תחום ההתפרשות של המאבק – האם יש להשאיר אותו כמאבק של צעירים על דיור בר-השגה או להרחיב את הספקטרום ולדבר על כל אותם תהליכים שמאכלים כאן כבר שנים כל חלקה טובה: על התפרקות המדינה מאחריותה לאזרחיה, על התדרדרות השירותים הציבוריים, על ההפרטה ההרסנית והקיצוצים החריפים בחינוך, בבריאות ובשרותי הרווחה, על יוקר המחיה הבלתי נסבל ועל כל יתר המאבקים החברתיים שהרכיבו את אותו פרץ התעוררות אזרחית מופלאה שנקרא מחאת קיץ 2011.

    בצומת ההוא, ובכל הצמתים שבאו אחר כך חשבתי, ואני חושבת עדין, שהשאלה הזו אינה רלוונטית. המחאה היא פוליטית ותמיד הייתה פוליטית. האנשים שיצאו לרחובות ברבבותיהם בקיץ שעבר, יצאו למחות נגד מצב כלכלי וחברתי בלתי נסבל שהוא תוצאה ישירה של מדיניות כלכלית מכוונת ושל שורה ארוכה של החלטות פוליטיות שהתקבלו על ידי נבחרי ציבור.

    למרות שהציבור המגוון והרחב הזה הגיע ממקומות שונים, החזיק בתפיסות פוליטיות שונות, והזדהה עם מפלגות שונות – הנושאים שבהם עסקה המחאה, התכנים, המסרים, ואלף אלפי השלטים שצוירו על ידי חצי מיליון קופירייטרים עם טוש ובריסטול והרבה כאב וכעס ותקווה לשינוי – היו כולם פוליטיים. הציבור הישראלי יצא לרחובות כדי לשנות את מאזן הכוח הקיים, והנמענים של כל אותם שלטים היו ברורים מהרגע הראשון – והם יושבים בירושלים.

    קיץ 2011 היה המפץ האזרחי הגדול של החברה הישראלית. אחד מכל עשרה ישראלים השיל מעליו את קליפת הציניות וייאוש, הניח לרגע למחיצות שמפרידות בין קבוצות, מעמדות ועמדות ויצא לרחובות כדי להפגין יחד עם רבים אחרים, בשם המשותף ולא בשם המפריד, למען חברה ועתיד טובים יותר לכולנו. כל מי שחזה בהתעוררות הגדולה הזו הרגיש שהוא עד להיסטוריה בהתהוות, לאירוע מכונן שבו חברה מבקשת להיוולד מחדש. חברה הכמהה לשינוי. למזלנו הגדול, זכינו להשתתף ביצירת השינוי הזה.

    שנה לאחר המחאה ניתן לומר בבירור שקיץ 2011 שינה ללא היכר את השיח והתודעה של החברה הישראלית. נושאים שאיש לא עסק בהם ולא דיבר בהם עומדים היום במרכז סדר היום הציבורי. מיליוני ישראלים שחשבו שהקושי לגמור את החודש הוא מצוקה פרטית שלהם, שהכיתה של הילד צפופה כי אין ברירה, שנדמה היה להם שמחירי התרופות עלו ועלו אבל לא היו בטוחים בכך, שראו איך השירותים הציבוריים חומקים מידי הציבור, מצטמצמים ואוזלים, שמקום העבודה שלהם נסגר, שגילו בוקר קודר אחד שהפנסיה שלהם קוצצה והתדלדלה.

    מיליוני ישראלים שראו את כל זה אבל לא באמת הבינו את החיבור ואת הקשרים המסועפים בין החלקיקים שמרכיבים את חיינו כאן – הבינו שאין פה שום דבר מקרי וגם לא מצוקה פרטית אלא מדיניות מכוונת ורבת שנים שמאכלת במהירות לא רק את השירותים הציבוריים אלא גם את הדבק שמחבר אותנו אחד אל השני: את הסולידאריות החברתית. ואיתה, את כל מה שטוב ויפה במדינה הזו.

    עיצוב: סני ארזי

    במהלך השנה האחרונה קדמנו אני וחבריי למחאה יוזמות אזרחיות רבות מספור, כל איש ואישה וקבוצה – בדרכם. פרויקטים חינוכיים, עשייה חברתית בפריפריה, מאבקים ציבוריים, פעולות מחאה, הסברה תקשורתית והפגנות. זוהי עשייה מגוונת, ערכית ומופלאה שנעשתה על ידי אנשים נהדרים שהניחו את חייהם האישיים בצד והקדישו את עצמם למשימה של שיפור פני החברה הישראלית. אני הקדשתי את חודשי החורף והאביב ללמידה ועבודת שטח: רציתי להכיר את הצרכים של החברה הישראלית, על כל פניה וגווניה, ולהבין מהם הפתרונות הנדרשים כדי להפוך אותה לחברה בריאה, אמיצה ומאושרת.

    לקחתי חלק במאבקים מקומיים, השתתפתי במאבקי עובדים, נפגשתי עם צעירים ומבוגרים, חילונים ודתיים, יהודים וערבים. שוחחתי עם אנשי שמאל ואנשי ימין. עם מי שהתייאש ועם מי שעדיין מאמינים. בקרתי במכוני מחקר, נפגשתי עם המומחים הטובים במדינה, עם ראשי ארגונים חברתיים ועם פוליטיקאים לשעבר. יחד אירגנו הפגנות במרכז ובפריפריה, והמשכנו להיאבק. אבל זה לא מספיק. אסור לנו לעצור כאן.

    הרעיונות, המסרים, תפיסת העולם, היכולת של העם הזה להתאחד ולתבוע בחזרה את מה ששייך לו, ההבנה שהתהליכים שמתרחשים כאן הם הרסניים, שמעמד הביניים קורס ושהפערים החברתיים הולכים ומתעצמים – כל אלו מהווים את מציאות החיים שלנו כאן בימים שבהם הכיכרות הומות אדם אבל גם בימים שבהם כיכר העיר ריקה.

    עוצמה אדירה טמונה בהפגנות, ביציאה המשותפת הזו לרחוב, בהתרוממות הנפש שהרגיש כל מי שצעד עם מאות אלפי ישראלים אחרים וחש חלק ממשהו גדול ומשותף. אבל בעוצמה הזו אין די. בקיץ שעבר אמנם כבשנו את הכיכרות, אבל כפי שגילינו, בעיקר השנה, ההחלטות החשובות לא מתקבלות שם. הן מתקבלות בכל אותם חדרים ומסדרונות שמהם הדור שלי הדיר את רגליו זמן רב מדי. והאחריות שאותה קיבלנו על עצמנו בקיץ חייבת להתרחב אל מעבר לרחוב.

    את ההרחבה הזו, את המעבר הזה, אני עושה עכשיו. ואני עושה אותה במקום שאני מאמינה שהוא הבית הפוליטי ההולם ביותר לערכים שבהם אני מאמינה. מאז בחירתה של שלי יחימוביץ' לראשות המפלגה, ועוד לפני תחילת המחאה, מפלגת העבודה מקדמת סדר יום חברתי-כלכלי ומחויבת לעקרונות הסוציאל-דמוקרטיים שבהם אני מאמינה ושמייצגים בעיניי את ערכי המחאה.

    מפלגת העבודה מתחדשת. אל דור המייסדים שעדיין נמנה עם שורותיה, מצטרף היום דור צעיר שמזרים בעורקיה דם חדש ומבקש לכתוב פרק נוסף במורשת המפוארת של המפלגה הזו. בשנה האחרונה נוהרים אליה צעירים ערכיים, אידיאולוגיים ומחויבים שרואים במפלגת העבודה את הבית הפוליטי שלהם ואת האכסניה הראויה והנכונה ביותר לחולל מתוכה שינוי חברתי ומהפך פוליטי.

    אני מאמינה שמכאן נוכל לתקן את המצריך תיקון, לשמור על כל מה שטוב ויפה במדינה הזאת, ולהקים סוף-סוף את אותה חברת מופת שמייסדי המדינה ומקימיה, שגם הם היו חברי המפלגה הזו, חלמו עבורנו. אני מבקשת שתצטרפו אלי בדרך הקשה, ההכרחית והיפה הזו. בואו נצעד בה יחד.

    עיצוב: סאני ארזי