הממשלה מפקירה את שוכרי הדירות

שוק חופשי צריך להיות גם חופשי מניצול – וכאשר כל השחקנים מכירים את כללי המשחק, יותר קל להם להשתתף בו ■ זה לא ישחרר את הזוגות הצעירים מ-12 שנות העבדות בדרך לדירה משלהם – אבל זה בהחלט יקנה ל-2 מיליון שוכרי הדירות בישראל תחושה שיש מי שמגן עליהם

כותרת הסרט "12 שנים של עבדות" יכולה לשמש גם כותרת לחייו של זוג צעיר שרוצה לקנות דירה בישראל. נדרשות לו משכורות של 12 שנים, וזה בהנחה שאת כל המשכורת הוא סוגר בצד ולא מוציא כסף על שכירות, חשבונות, אוכל, לימודים, חוגים לילדים, בילויים או מותרות.

כך שלמעשה מדובר בהרבה יותר מ–12 שנים. הזכות לקורת גג היא זכות בסיסית והממשלה פשוט מסרבת להפנים זאת, למרות אלפי האוהלים שכיסו את המדינה ב–2011 והחלפתה של חצי מהכנסת ב״דם חדש״. הניסיון היומיומי של האזרחים לממש את הזכות הזו הופך כל אחד להיות עבד של הדירה השכורה והדירה המיוחלת שלו. כשיותר משליש מההכנסה הפנויה משועבד להוצאות דיור בלבד – מדובר בעבדות מודרנית.

רק שתחושת העבדות לא מסתיימת בחיסכון לדירה. בזמן שהמשפחות הצעירות מנסות לחסוך שקל לשקל כדי יום אחד יוכלו לקחת משכנתא – ולהכניס עצמן לחובות לעשרות שנים – הן נתונות לחסדי שוק השכירות. סליחה, כלומר "ג׳ונגל" השכירות. במקום שהוצאות השכירות שלהם יהיו קבועות יחסית ויעלו באופן הדרגתי והוגן, הצעירים הללו חיים במערב הפרוע, שבו החזק שולט. רבים מהם נאלצים לעבור דירה לפחות פעם בשנה, משום ששכר הדירה שלהם עולה בעשרות אחוזים. גם המעבר עצמו כופה עליהם עלויות רבות, כמו אובדן ימי העבודה שמבוזבזים בכל פעם מחדש בחיפוש אחר דירה, עלויות ההובלה והעברת הילדים לגן חדש.

בכל העולם המערבי ההפקרות הזו טופלה במידה כזו או אחרת. רק בישראל אין כיום פיקוח על שוק השכירות, ולמעשה אנו מדורגים בתחתית רשימות מדינות OECD בפיקוח על יחסי שוכר־משכיר. חוסר הפיקוח מותיר את השוכרים נטולי כל הגנה מול בעלי הדירות וגורם להם לא פעם לחיות בתנאי מגורים שאינם ראויים, פשוט כי אין להם ברירה.

פרויקט בנייה למגורים בפתח תקוה
צילום: דודו בכר

אני מכירה את הכאב שבלהיות שוכר דירה בישראל. אך מאז שהתחלתי לגבש את הצעת החוק לשכירות הוגנת עם הח״כים חיליק בר ואורלי לוי־אבקסיס, נחשפנו לסיפורים מסמרי שיער שמבהירים שאין מדובר בעניין מקומי, ״תל אביבי״ או גילי. בכל מקום שבו יש ריכוז של אוכלוסייה צעירה – בסביבתן של אוניברסיטאות ומכללות מבאר שבע ועד צפת, או בקרבה למרכזי תעסוקה, מתרבים מקרי ההתעללות בשוכרי הדירות.

במהלך גיבוש ההצעה נתקלנו, למשל, בסעיף בחוזה הקובע כי השוכר ישלם בעצמו על תיקונים בדירה שעלותם עד 1,000 שקל, ואם לא – המשכיר רשאי לתבוע את הסכום המשוער של התיקונים.

סעיף בחוזה אחר ביקש מהדיירים להצהיר: "אנו מודעים לכך שהמושכר נמצא במצב תחזוקתי ירוד וזקוק לשיפוץ וכי עלולות להיווצר בו חדירות מי גשם ורטיבות, וכי גג הסככה שמעל התקרה הפנימית עשוי אסבסט, ואנו מצהירים כי אין לנו ולא יהיו לנו כל טענות או דרישות לתיקון מצב המושכר".

אם זה לא מספיק, הדיירת גם התבקשה על ידי בעל הבית לשלם כ–2,000 שקל לעורך הדין שניסח את החוזה המחריד הזה. דיירת אחרת פנתה אלי לאחר שהתחננה במשך חודשים לבעל הדירה שלה שיתקן נזילה בשירותים. “אם רע לך”, הוא אמר לה, "תעזבי את הדירה".

לא ייתכן שבישראל 2014 חוזים כאלה יהיו חוקיים ו–2 מיליון שוכרים יהיו מופקרים. הגיע הזמן להוציא את השוכרים מעבדות לחירות – לאפשר להם את החופש לבחור בדירה שמתאימה לצורכיהם בידיעה שבעל הבית ידאג לצרכים הבסיסיים בה, ואת הביטחון שיוכלו להישאר בדירה לטווח ארוך בידיעה ששכר הדירה יעלה באופן מדורג ומוסדר, לא יותר מ–3% בשנה, בלי הפתעות מיותרות.

הגיע הזמן להעניק לשוכרים את החירות מתשלומים על שירותים שלא הזמינו, כמו תיווך או ייעוץ משפטי לבעל הבית. כך ניצור כאן שוק שכירות חזק ויציב שיעניק חופש הן לשוכר והן למשכיר.

שוק חופשי צריך להיות גם חופשי מניצול – וכשכל השחקנים מכירים את כללי המשחק, יותר קל להם להשתתף בו. זה לא יפתור את כל הבעיות בשוק הנדל”ן ולא ישחרר את הזוגות הצעירים מ–12 שנות העבדות בדרך לדירה משלהם – אבל זה בהחלט יקנה ל–2 מיליון שוכרי הדירות בישראל תחושה שיש מי שמגן עליהם.

הכותבת היא חברת כנסת מטעם מפלגת העבודה

שתפו עם אחרים...Share on FacebookShare on Google+Tweet about this on TwitterEmail this to someoneShare on LinkedIn