דור האוהלים מתבייש בהנהגה

דור האוהלים מתבייש בהנהגה

איך מציינים חמש שנים למחאה החברתית? אפשרות אחת: לשקוע בנוסטלגיה. להיזכר בחיוך הענקי שנמרח לנו על הפרצוף כשעמדנו ברחוב קפלן והבנו שאי־אפשר לראות את האופק מרוב מפגינים; לחשוב על השכנים שישנו באוהל הסמוך ועל כמה קל היה, לאורך שלושה חודשים מיוזעים, פשוט לפתוח בשיחה עם אנשים זרים לגמרי. כמה גאים היינו להיות ישראלים באותו קיץ היסטורי.

המציאות כרגע היא לא־מי־יודע־מה, ונוסטלגיה מהווה יופי של משכך כאבים. אך שקיעה בה אינה אופציה בשביל מי שהעתיד שלנו כאן חשוב לו. וכך הגענו לאפשרות שנייה: לבחון מה קרה בחמש השנים האחרונות, ולהבין מה צריך לעשות כדי שהניגון העוצמתי של המחאה – "העם דורש צדק חברתי" – יהפוך מלהיט חולף של קיץ לתוכנית העבודה של הממשלה. לכך יש רק תשובה אחת: פוליטיקה. תנועת מחאה אזרחית, מרשימה ככל שתהיה (ושלנו היתה מהמרשימות וההמוניות בהיסטוריה של המדינה), לא יכולה לממש את יעדיה אם אין בכנסת מי שישתמש באנרגיות וברעיונות שלה. כך זה עובד, לטוב ולרע.

חברת הכנסת סתיו שפיר
חברת הכנסת סתיו שפיר, יושבת ראש ועדת השקיפות של הכנסתאמיל סלמן
ראש הממשלה, בנימין נתניהו, התעלם מדרישות המחאה, ודאג לפורר גם את הישגיה הקונקרטיים, לא מכיוון שהיה עסוק עם הפצצה האיראנית, אלא מכיוון שדרשנו ממנו להפסיק להיות הוא עצמו. הגענו למשבר דיור מתמשך, קריסת השירותים החברתיים ויוקר מחיה משתולל – דווקא משום שנתניהו הצליח להשיג את מטרותיו. נתניהו קיצץ, הפריט, הזרים מיליארדים להתנחלויות ולמקורבים, נתן יד חופשית לחבריו הטייקונים, מנע במכוון תקציבים שנדרשו לחיזוק הפריפריה. ולבסוף, כדי שהציבור לא יידע מה קורה, הוא הקדיש את מרצו לפירוק המנגנונים העדינים, שאמורים לרסן את כוחו – תוך שיסוי אוכלוסיות אלה באלה, ויצירת שנאה וחרדה בציבור.

״התעוררנו״, קראנו במהלך המחאה שביטאה את זעקתם של מי שפשוט שואפים לחיות פה חיים נורמליים. אך ההתעוררות שלנו העירה גם את הכוחות בימין, שמבחינתם הנורמליות היא איום על קיומם הפוליטי. נתניהו והשר נפתלי בנט יודעים שחלוקת משאבים הוגנת, שתזרים כסף לחיזוק הפריפריה, תבוא על חשבון העברת התקציבים האדירה להתנחלויות מבודדות. הם יודעים שפירושה של ה"נורמליות" הוא הכרעה מדינית ויצירת גבול בינינו לבין הפלסטינים, שישמור על ביטחונה של ישראל ועל זהותה כיהודית ודמוקרטית.

אותם מכורים לשנאה שמובילים את הממשלה, שכוחם מתבסס על הפחדת הציבור, על ניתוקה של מדינת ישראל מידידותיה בעולם, ועל הכנעתה בפני סטטוס קוו של היעדר ביטחון ותקווה, נבהלים מהשאיפה לנורמליות. הם יודעים שאם המחאה תנצח – הם ייאלצו להיפרד מהשלטון. וכך, בחמש השנים האחרונות, אנחנו עדים לגל הקצנה, תגובת נגד ארסית של מי שיעשו הכל כדי לשמור על הכיסא, גם במחיר חיסול המרקם העדין של החברה הישראלית.

הדרך היחידה לעצור את זה היא לבנות מחדש את מחנה המרכז־שמאל, ולכבוש את השלטון. זה לא ייקח שנה וגם לא שנתיים – אבל זה אפשרי. ראשית, נדרש טיפול הבראה. המחנה הפוליטי שיכול להביא לכדי מימוש את תקוות המחאה נמצא שנים בחופשת מחלה, ולא פועל בנחישות הנדרשת כדי להציל את המדינה, אלא שוקע בניסיונות זחילה לתוך ממשלות ימין.

מפגיני 2011 צעדו אלף צעדים לפני ההנהגה הפוליטית, שהיתה אמורה להוביל אותם. דור האוהלים, ואני בתוכו, מתכווץ מבושה למראה הנהגה שלא מקדישה כל דקה מחייה למאבק על עתידה של מדינתנו. את ההשלכות של הפקרת הזירה הפוליטית של הדור שלנו אני רואה מדי שבוע בוועדת השקיפות בכנסת. החל בפקידי האוצר, דרך החטיבה להתיישבות, וכלה במועצות הדתיות – כספי המסים שלנו הפכו ממשאב ציבורי עוצמתי, שנועד לשפר את החיים של האזרחים, לקופה הפרטית של קומבינטורים וסקטורים סחטניים. הפקידים שאני מזמנת לוועדה מופתעים כשמישהו מבקש מהם דין וחשבון על מה שהם והפוליטיקאים מעוללים לכסף שלנו כבר שנים, ללא הפרעה.

באחרונה איים יו״ר הקואליציה, דוד ביטן, שידאג להעיף אותי מתפקידי כיו"ר ועדת השקיפות, כי הפכתי אותה ל״ועדת חקירה״. הוא שכח שזה בדיוק התפקיד שלי – לחקור בשם הציבור מה עושה הממשלה עם כספי המסים שלנו, לפקח על תוכניות העבודה שלה ולברר מה היא מתכננת לעתיד שלנו כאן. במלים אחרות: לחשוף את האמת.

הגיע הזמן שנדרוש מהמדינה דין וחשבון. כדי להשיג את מה שחלמנו יחד ב-2011. אנחנו צריכים להציב מול פוליטיקת הפחד הקיימת – תפישת עולם לוחמנית, שתצליח לרכוש את אמון הציבור. זה הקרב הגדול על המדינה שלנו: נגד המושחתים, המנותקים, הקנאים 
והגזענים. המערכה הראשונה התחילה בפיצוץ גדול ב-2011, אבל ייקח עוד זמן עד שננצח. ואם מתגנבים ללבכם ספק או ייאוש, היזכרו בקיץ ההוא. זה השימוש הכי טוב שתוכלו לעשות בו: לקחת אותו הלאה.

הכותבת היא חברת כנסת מסיעת 
המחנה הציוני, והיתה ממנהיגות המחאה